פרק ששה-עשר: גיל

men_holding_hands>> לכל הפרקים בבלוג

יום רביעי הוא יום של שיעורי סטודיו: כל הסטודנטים בפקולטה לארכיטקטורה מרוכזים בכיתות הסטודיו לקבלת הנחיות, לעבודה בקבוצות, להצגת עבודות. הפעם אני דואג להיות הראשון בסבב, כי הפעם הזאת אני הולך למצוא אותו.

מהשאלות ששאל באותו ערב בכבישי הטכניון כבר הבנתי שגם הוא לומד כאן בפקולטה, אבל בהינתן העובדה שיש כאן סטודנטים שפרושים על פני חמש שנים, ולכל שכבה יש ארבע או חמש כיתות סטודיו – היה עליי לעשות עבודה יסודית ביותר כדי למצוא אותו. וזה מה שבכוונתי לעשות.

אני חסר סבלנות לחלוטין בזמן שהמנחה שלי מבקר את ההתקדמות שלי בשבוע האחרון. בסך הכל היו לו דברים טובים להגיד, והרגשתי כאילו הוא ממלא את הזמן רק כדי להרגיש שבכל זאת יש לו מה להעיר. אני רואה את שפתיו נעות, אבל אני כבר מתכנן את הסיור שלי במסדרונות של הבניין. אני אתחיל מלמעלה, בשנה ה', אעבור שם סטודיו סטודיו. אח"כ אעלה קומה לשנה ד', וכך אמשיך.

מוטי, אתה איתי?

כמובן שאני איתך, אני אומר לו. אני גם מסכים שהחזית הזאת יכולה להיות טובה יותר אם נכניס לה קצת טקסטורה.

המנחה שלי מחייך. טוב, הוא אומר. אם ככה, נתראה בשבוע הבא.

אני מחייך גם, הלב שלי מתפעם, הבטן קצת כואבת. אני מתרגש פתאום לקראת המסע הזה. כאילו זו הולכת להיות הפעם הראשונה שאני נפגש איתו.

לאן אתה הולך? שרי שואלת. אתה לא רוצה שנמשיך עם החזית?

אני תיכף חוזר. אני צריך לבדוק משהו בספרייה, אני אומר לה, ויוצא.

חוצה את המסדרון של כיתות הסטודיו שלנו, של שנה א', מבעד לחלונות אני רואה את כולם עמלים על דגמי קרטון: אקדחי דבק חם, סכיני חיתוך, ניירות ושקפים. בנינים קטנים הולכים ונבנים. אני עולה במדרגות אל שנה ה'. שם במסדרון כבר תלויות עבודות אחרות – פרויקטים עצומי מימדים, תיאטראות, ככרות, ואני רק רציתי את האיש הזה שלא ידעתי אפילו את שמו.

נכנס לכיתה הראשונה. לא איכפת לי שיסתכלו. אבל אף אחד לא מסתכל. הם כולם ממלמלים, מדברים, עסוקים. אני סורק בקפידה את הכיתה, את הבערך עשרים סטודנטים שהיו שם. אבל הוא לא היה שם. אני יוצא וממשיך לסטודיו הבא. גם שם הוא לא. בכניסה לכל סטודיו הלב שלי מחסיר פעימה, בעיקר כשאני רואה מישהו מאחור, ואז אני קצת מסתובב לבדוק אם אולי זה הוא. אני גם מתחיל לפקפק בזיכרון התמונה החשוכה מאז, מפקפק אם בכלל אזהה אותו.

אחרי הסטודיו החמישי, אני מגיע לשנה ד'. כאן כבר אני פחות מתרגש, כאילו רגיל, כאילו כל שבוע אני עושה את סיבוב הסטודיואים הזה. כמו בשגרה שמנוהלת היטב אני נכנס, בוחן, בודק, מסייר, מבין שכנראה שלא ויוצא.

סטודיו אחרי סטודיו. נכנס לעוד אחד. מסייר. בודק. והנה הוא שם. הוא שם! זה הוא. הלב שלי צונח. העיניים השחורות הגדולות. הפנים שזזות לו כשהוא מדבר. הוא לא מבחין בי. אני בכניסה לכיתה. בלתי מובחן. לא מזיז להם הסטודנט הצעיר שנכנס לכאן. הוא יושב שם עם עוד שני סטודנטים סביב אותו השולחן, הם מדברים. הוא מניע את ידיו. מאחוריהם על הקיר תלויה מפה גדולה של הפרויקט שלהם. אותה המפה גם לפניהם על השולחן. שלושה שמות כתובים עליה באופן ברור ובולט. אני עובר רק על השמות הפרטיים: גיל, דן ואבנר.

ואז אני קולט שהוא הבחין בי. אני קולט את הבלבול בעיניו, שהתעגלו פתאום. הוא מסמיק. אני צריך לעשות משהו. הרגליים שלי מתקדמות לעבר השולחן שם, ותושייתי מוציאה לי מהגרון בקול אגבי-טבעי משהו כמו: 'אהלן, מה העניינים? אתה יכול רגע לצאת החוצה, אני צריך לשאול אותך משהו?' – כל כך אגבי וענייני כאילו כל יום אני בא לכאן להוציא אותו לרגע מהסטודיו, כאילו אנחנו החברים הכי ותיקים בעולם, כאילו הוא חיכה לי כאן היום.

שני החברים שלו בשולחן מסתכלים עליו במבט הכי מבין, והוא אומר לי, עם סומק עז – 'בטח'.

אני מחייך, מסמן בידיי שאני בחוץ, ויוצא.

כמה שניות אחר כך, והוא יוצא גם. לא מביט בי. הולך לכיווני. בוא איתי, הוא אומר. והוא מוביל אותי במסדרונות של הפקולטה, מעביר אותי שוב על פני המטרים שגמעתי קודם בחיפושים אחריו. לאן? אני שואל. בוא, בוא. הוא אומר. אנחנו יורדים במדרגות, חולפים על פני שנה ה', שנה א'. חוצים את הלובי של הבניין לכיוון אולמות ההרצאה הריקים מאדם בשעות אלו של סטודיו. נכנסים לאולם מספר ארבע, זה שבדרך כלל משמש ל'מבוא להנדסת בניין', זה ששרי ואני יושבים בו במקומות האחוריים וסופרים את הזמן לאחור.

הוא פותח את דלתות האולם. האולם חשוך. הוא לא מדליק שם אור. הוא גורר שני כסאות אל וממקם אותם כמה מטרים מהכניסה. אור עמום מהמסדרון נכנס פנימה. הוא מתיישב על אחד הכיסאות, ומסמן לי לשבת על זה שבסמוך אליו.

היי, הוא אומר. מה שלומך?

ואני מסתכל על העגולות השחורות שלו, ואומר – תראה, אני לא יודע. שבוע שעבר הסתובבנו יחד כמעט לילה שלם, הייתי בטוח ש- חשבתי ש- ואני לא מוצא איך להמשיך. מנסה שוב: סיפרתי לך הכל עליי, סיפרתי לך על הילדות שלי, על החברים שלי, על החיים שלי, ואתה לא נתת לי כלום, ואתה פתאום מתנתק, ולא עונה, ונעלם, ו-

הוא נוטל את אחת מידיי, ומתחיל להעביר את אצבעותיו על כל אחת מאצבעותיי. אני מתחיל לצחקק, לא יודע למה, אבל אני צוחק, אבל לא רוצה שיפסיק, שימשיך הדבר המוזר והנעים הזה.

למה אתה צוחק? הוא שואל ברוך.

אני לא מסוגל להביט בו. לא יודע, אני אומר, אולי כי זה מביך אותי מאד.

הוא נוטל גם את ידי השנייה. בוחן את כף ידי, מלטף גם אותה. המגע שלו רך, ומבטני עולה רק רעד הצחקוק הזה, שאולי גם דומה קצת לבכי, הסרעפת הזאת שקופצת ואין לי שום דרך להרגיע אותה.

בחיים לא נגעו בי ככה, אני מצליח ללחוש לו. ובראשי אני ממשיך לדבר אל עצמי – לא אסי, לא נתנאל, לא גבריאל. בחיים לא נגעו בי ככה.

אני יודע שאם אצליח לכבוש את הצחקוק יבוא בכי כזה, ולא רציתי.

אז ראית שם בסטודיו את השם שלי? הוא שואל.

אני חושב שכן. ראיתי שלושה שמות.

ואיזה מהם לדעתך הוא שלי? העיניים שלו נעשו שובבות.

גיל? אני מנחש.

גיל, הוא עונה, בחיוך רחב.

והסרעפת שלי…

* הבלוג "ציפור קטנה בלב" מתפרסם אחת לשבועיים, ביום ג' (בערך).

>> לכל הפרקים בבלוג

אסור לגעת! – ריאיון בלעדי עם תלמיד שפגש ברב אלון – חשיפה ראשונה

מתוך הסרט "לפניך ברעדה". למצולם אין קשר לכתבה
מתוך הסרט "לפניך ברעדה". למצולם אין קשר לכתבה

מבוא: "והיו עיניך רואות את מוריך" או: עוד אחד? לא מספיק לעסוק בזה?

הרב מוטי אלון הוא כבר לא כל העניין כאן, לצערנו. הגיבוי וההשתקה, בחסות הרב חיים דרוקמן, הפכו ללב הבעיה. מי נותן לאדם שמואשם ביחסים לא הולמים ולא הגונים עם תלמידים קטינים ללמד בכל מקום? אותו מנהיג ממש שטייח את פרשת קופולוביץ, ראש ישיבת נתיב מאיר שהורשע במעשים חמורים בקטינים, אותו רב ממש שהסתיר פרשיות חמורות אחרות של ראשי ישיבות תיכוניות. האם לרב דרוקמן מידע אחר, או רק רחמים על  הסורחים? לאלוהים פתרונים.

נחזור להתחלה: לאחרונה נודע שהרב דרוקמן הזמין את הרב אלון לתת שיעור בישיבת אור עציון, והכשיר את חזרתו כמוסר שיעורים בירושלים. נדמה שחל בלבול גדול בפרשת אלון: הרב שהואשם בהטרדה מינית חמורה מצטייר כ"צדיק בעל ייסורים" ואילו התלמידים שהוטרדו פשוט נעלמו. מתוך הבנה שחל שיבוש בשיקול דעתו של הרב דרוקמן, אנו, תלמידיו בהווה ובעבר, מקדישים לו בצער את הראיון הבא, עם בחור שפנה לרב אלון לפני 8 שנים, ומספר לראשונה על המפגש.

א. תקיפה ופגיעה – גם ההורים סובלים

אז מה בעצם היה? איך ולמה הגעת לרב אלון?

בהיותי בן 19 בערך, חבר טוב שלי המליץ לי ללכת להתייעץ עם הרב אלון, אחרי ששיתפתי אותו בלבטים שהיו לי בקשר לנטייתי המינית. כעבור כמה ימים קבעתי פגישה עם הרב אלון, בתקווה שהוא יוכל לעזור לי להבין את מה שעובר עלי ואולי אף לייעץ לי. כשהגעתי אליו הייתי נרגש כולי. הוא לא הכיר אותי, ומעולם לא שוחחתי עם רב על הנושא. חששתי מתגובתו. חששתי מכך שהוא יעצים בי את ההרגשה, שממילא הייתה בי, שאני חוטא, טמא, סוטה וכיוצא באלו.

מה קרה בפגישה ביניכם?

קודם כל, הוא חיבק אותי חזק, ואז הוא הושיב אותי ונתן לי לשפוך את שעל ליבי. אמרתי לו את הכל: סיפרתי לו על חוויותיי המיניות עם בנים, על הקשיים שלי ועל הלבטים שהיו לי בקשר לנטייה המינית שלי. במהלך כל השיחה הוא ישב צמוד אלי, כמעט עלי, בידו האחת הוא חיבק אותי ואת השנייה הוא הניח על רגלי. הסיטואציה הביכה אותי, שכן זה היה בשעה שפרסתי בפניו את תהיותי המיניות. אבל חשבתי, בזמנו, שזו דרכו להראות לי שאני לא דוחה אותו, ושהוא מסוגל לאהוב אותי על-אף ולמרות כל מה שאני מספר לו.

לאחר שסיימתי לדבר הוא אמר: "דמיין שלפניך עומדים גבר ואשה עירומים, זה לצד זו, למי מהם אתה נמשך יותר?". את הדברים הוא אמר כשהוא ממשיך להיצמד אלי ולנגוע לי ברגל. הרגשתי מבוכה רבה.

במהלך כל השיחה הוא ישב בצמוד אלי, כמעט עלי, בידו האחת הוא חיבק אותי ואת השנייה הוא הניח על רגלי. הסיטואציה הביכה אותי, שכן זה היה בשעה שפרסתי בפניו את תהיותיי המיניות[…] לאחר שסיימתי להגיד את שעל ליבי הוא אמר: "דמיין שלפניך עומדים גבר ואשה עירומים, זה לצד זו, למי מהם אתה נמשך יותר?". את הדברים הוא אמר כשהוא ממשיך להיצמד אלי ולנגוע.

האם אתה חושב שהוא השתמש בך כדי להגיע לסיפוק מיני?

לסיפוק מיני היה קשה לו להגיע, או כך לפחות נדמה לי, ובאמת שקשה לי לשפוט מה הייתה מטרתו במפגש ובאופיו. ייתכן שאותו מגע יכול היה לנבוע מתוך מקום של אהדה, אינני יודע. כעבור כמה שנים, לפני שכל הפרשה עם הרב אלון התפוצצה, חשבתי שמה שהיה באותה פגישה היה מוזר, מיותר ואף מטריד. לא הופתעתי בכלל כששמעתי על כל הפרשה שלו, ועוד לפני ששמעתי שדובר בחשדות שהוא ניצל בחורים, היה לי ברור שמדובר בבנים ולא בבנות.

איך הגיבו הוריך כששמעו מה הרב אלון עשה לך?

מעולם לא שיתפתי אותם במה שקרה שם באמת. הם רק ידעו שהלכתי לפגוש אותו, לא סיפרתי להם למה הלכתי ומה קרה שם. אבל הרב אלון גרם לי לומר לאבא שלי דברים נוראיים ושקריים. הוא נקט פסיכולוגיה בגרוש, והסביר לי שהלבטים שלי לגבי הנטייה המינית נובעים מזה שאבא שלי לא הפגין מספיק אהבה כלפי, ושאני בעצם מחפש דמות אב. למרות שהוא לא הכיר אותי או את אבא שלי, וזה בהחלט לא עלה מהסיפור שלי, הוא שכנע אותי להגיד לאבא שלי שהוא לא אוהב אותי מספיק. הייתי נער צעיר, לפני צבא, והלכתי ואמרתי את הדברים. עשיתי זאת כי באמת האמנתי שהרב אלון ידע והבין את מה שהוא אמר, ושהליכה בעצתו תעזור לי לצאת מנטייתי המינית ולהפוך להטרוסקסואל.

עוד לפני התפוצצות הפרשה, בשעה שיצאתי מהארון בפני הורי, התנצלתי בפני אבא שלי על מה שאמרתי לו בהשפעת הרב אלון. אבי אמר לי שכבר אז הוא הבין שלא מליבי אמרתי את הדברים, וכי זה נעשה מתוך השפעתו של הרב עלי. הוא אמר שהוא לא נפגע, אך מאז אותה שיחה נוראית, הוא לא יכול היה לסבול את הרב אלון ואת גינוני החיבה המוגזמים שהוא חילק לכל פונה – תלמיד כזר. בדיעבד ברור לי שהדברים האלה מאוד פגעו בו.

להרבה בחורים מהציבור שלנו (דתי לאומי) קשה להתלונן על הטרדה. יש תחושה שחייל קרבי "כלי" עם כיפה סרוגה לא ממש יכול להתלונן דבר כזה. כאילו שאם הוא הוטרד מינית זו אשמתו והוא צריך להתמודד עם הבעיה הזאת לבד. האם זה נכון?

לצערי הרב זה נכון, ולא רק בקרב "כלים", כפי שכינית זאת. קשה מאד להודות שנוצלת מינית, בייחוד בחברה שלנו, ובמיוחד אם מדובר בדמות כמו הרב אלון. מי יאמין לבחור כזה? ומה זה יגיד עליו? גם אם הניצול היה חד-צדדי ולא פרי של לבטים מיניים של המנוצל, אם הוא יתלונן הוא ייתפס מיד כהומו, וזה לא פשוט בכלל בחלקים גדולים של האוכלוסייה הדתית. עדיף כבר לשתוק ולהתמודד עם הדברים לבד.

לאורך כל הדיון בפרשה קולם של הנפגעים נדחק, אם בכלל נשמע. מצטייר הרושם שאם מדובר באדם מוכר וחשוב, אזי הקושי שפוקד אותו חשוב יותר מהקושי שהוא עצמו גרם לבחורים רבים עלומי שם […] בעיני זה נורא.

***

ב. הסתרה והכחשה: אולי אני אשם?

למה לא פרסמת את הסיפור ולא התלוננת במשטרה?

מעולם לא דיברתי על זה בפומבי, על אף שפנו אלי, כי אני לא חושב שיש לי בסיס מוצק עליו אפשר לתלות האשמות חמורות ברב אלון. מה שהיה בפגישה לא היה חמור כמו מה שדובר עליו בתקשורת. שנה לפני שפרשת אלון התפוצצה סיפרתי את הדברים לחבר, ונודע לי שאני לא היחיד שחווה מפגש מוזר כזה עם הרב אלון. אפילו שמעתי אז שמועה על מישהו ש"זכה" למגעים בעלי אופי מיני ממש, אבל העדפתי לא להתעסק בזה.

כשהפרשה התפוצצה שקלתי לפנות למשטרה. חשבתי שאם אני אעשה זאת, גם אם במקרה שלי אין בסיס להאשמה פלילית כלפי הרב אלון, יהיו אחרים שיאזרו אומץ ויפנו גם הם, ובכך למעשה אעזור להם ולצדק לבוא לידי מיצוי. אולם, בסופו של דבר ויתרתי, משום שלא הייתי מעוניין במעורבות שכזו בפרשה.

לפני כשבוע הרב דרוקמן החליט לתמוך ברב אלון ולתת לו להעביר שיעור בישיבת אור עציון. לי כבוגר הישיבה, זה נראה צעד לא ראוי מבחינה מוסרית. מה יש לך להגיד היום לרב דרוקמן?

נראה לי שזו פעולה לא ראויה ולא הגונה מצידו של הרב דרוקמן. פעולה זו של הרב משדרת מסר כאילו הכל בסדר והכל כרגיל, בעוד שפורום 'תקנה' גזר על הרב אלון ניתוק מחייו הפוליטיים וממתן שיעורים ובמשטרה החליטו להגיש כתב אישום כנגד הרב אלון. אותם בחורים שנפגעו מהרב אלון, ונראה שיש כאלו, אחרת המשטרה לא הייתה מחליטה להגיש נגד הרב אלון כתב אישום, עלולים לראות בפעולות מעין אלו כתמיכה מוחלטת ברב אלון, והתעלמות מהקושי שהם עצמם חווים.

בכלל נראה, שלאורך כל הדיון בפרשה קולם של הנפגעים נדחק אם בכלל נשמע. מצטייר הרושם שאם מדובר באדם מוכר וחשוב, אזי הקושי שפוקד אותו, ואין לי ספק שהוא נמצא עכשיו בתקופה קשה, חשוב יותר מהקושי שהוא עצמו גרם לבחורים רבים עלומי שם. גם אם אין בסיס להרשעתו של הרב אלון בבית משפט, בכל זאת היו לא מעט בחורים שנפגעו על-ידו, אבל קולם אינו נשמע. בעיני זה נורא.

מחובתו המוסרית של הרב דרוקמן, כמו שאר הרבנים וראשי הציבור הדתי, לפנות אל הנפגעים, לקרוא להם לבוא ולדבר על מה שקרה, על רגשותיהם, מצוקותיהם ואף על נטייתם המינית, במקום להמשיך לקרוא לרב אלון כאילו כלום לא קרה. אסור שדברים מעין אלו יקרו גם בעתיד. צריך לשים סוף להשתקת מקרי האונס, הניצול המיני ואף הנטיות המיניות השונות בחברה שלנו. מדובר כאן בחיי אדם!

בני אלבז, המראיין, הוא חבר ועד חברותא ובוגר הישיבה הגבוהה 'אור עציון'. המרואיין הוא בוגר ישיבת הסדר, כיום סטודנט בירושלים וחבר בחברותא.

*

אולי צריך עדיין להזכיר: אסור לגעת באנשים בלי לבקש את רשותם. בעל סמכות צריך להזהר במיוחד במגע פיסי, מיני או אחר. "הגוף שלי ברשותי", מלמדים ילדים בגן לומר. לפעמים צריך להזכיר את זה גם למבוגרים.

קו הסיוע לגברים ולנערים נפגעי תקיפה מינית: 1203. קו סיוע דתי: 02-5328000.  הקו פועל בימים א'-ה' בין השעות 23:00 – 20:00. הפניות אנונימיות וחסויות.

זמן משפחתנו

tramble-thumb
מתוך הסרט "לפניך ברעדה"

אחת הסצנות החזקות בסרט "לפניך ברעדה" מתרחשת בסוכה.

מדי שנה, מספר דובר לא נראה, נפגשת קבוצת הומואים דתיים בסוכה של אחד החברים ועורכת "שמחת בית השואבה", שמחה אך סודית. הסיפור עצמו שולי, אך הוא מעוטר בצילומי אילוסטרציה של המפגש המדובר. צלליות ואנשים חבויים, כשהאדם היחיד שמופיע גלוי הוא הרב סטיב גרינברג, שמספר על האירוע. התמונות מכמירות לב: אנשים חוגגים בצל, דמויות "דתיות" של חובשי כובעים ובעלי זקנים נעים בתפילה, שירה עגומה של אנשים מבוגרים שנותרו עריריים במקצת בחג המשפחתי, אנשים שנותקו מקהילתם.

העגמומיות בעיניי המתבונן, כמובן. ועם זאת, כשמגיע סוכות אני נזכר בתמונות מהסרט שצולם לפני עשור שנים, ומברך על השינוי. מאז יצאנו לאור, ההומואים הדתיים כבר לא חוגגים בצל, רחוקים, אלא באור: עם המשפחות האורבניות שלהם, בטיול החברים המסורתי, בסוכה בה לפחות חלקנו כבר יושבים כ"בעלי בתים", עם ארבעה מינים ובנזוג – והמחמירים גם מוסיפים ילד קטן שנולד לפני שנה שנתיים למציאות חדשה.

זכריה וחג המשפחות

אין כמעט חג משפחתי יותר מסוכות. הישיבות סגורות, אומן פחות פופלרית, אין תפילות "חשובות" או טקסים מטהרים: משפחה יושבת בסוכה, זהו החג.

לנביא זכריה פרספקטיבה מעט שונה. פסוקים אחדים לפני הקטע שנקרא בהפטרת יו"ט ראשון של חג הוא מגולל חזון, אפוקלפטי בעיניי ואוטופי בשבילו, למצב בו נאמנותם של אנשים לדת תגבר על זו למשפחתם:  "וְהָיָה בַיּוֹם הַהוּא נְאֻם ה' צְבָאוֹת, אַכְרִית אֶת-שְׁמוֹת הָעֲצַבִּים מִן-הָאָרֶץ, וְלֹא יִזָּכְרוּ, עוֹד; וְגַם אֶת-הַנְּבִיאִים וְאֶת-רוּחַ הַטֻּמְאָה, אַעֲבִיר מִן-הָאָרֶץ.  וְהָיָה, כִּי-יִנָּבֵא אִישׁ עוֹד, וְאָמְרוּ אֵלָיו אָבִיו וְאִמּוֹ יֹלְדָיו לֹא תִחְיֶה, כִּי שֶׁקֶר דִּבַּרְתָּ בְּשֵׁם ה'; וּדְקָרֻהוּ אָבִיהוּ וְאִמּוֹ יֹלְדָיו, בְּהִנָּבְאוֹ . (זכריה י"ג, ב-ג) [בעברית: בימים הטובים לא יהיו עוד אלילים ועבודה זרה. ואם אדם יינבא נבואת שקר לאל זר, מעשהו יהיה כה משוקץ שאפילו הוריו יתנערו ממנו ויהרגוהו על חטאו הנורא]

זכריה עסוק בכאבים אחרים, כאבֵי נביא האמת המסוגף והמודר מהחברה. אולם המסר הדתי שלו קצת עגום: התנערות מהמשפחה כסימן לדבקות אידיאולוגית הייתה מסימני משטרים אפלים במאה ה-20, משטרים שחזונם, לעיתים יפה ומעורר השראה, הצדיק קשיון לב ונוקשות דתית.

לסוכות יש גם פן אחר. החג שאני חוגג הוא זה של פתיחת הסוכה לכל אומות העולם, החג שסיסמתו היא "אושפיזין",  אורחים רוחניים וממשיים איתם אנחנו חוגגים בחברותא. בחג הזה ישבתי בכל מיני סוכות: ישבתי בחג הראשון בסוכתה של משפחת הבנזוג, והרגשתי חלק מהמשפחה. אמנם, בתפקיד הגיס המטורלל שרב עם הכלבה, אבל לגמרי "אחד מהחבורה". בשבת ישבנו עם המשפחה האורבנית שלנו בבית. לא הייתה סוכה כשרה, אבל חגיגה בהחלט הייתה. את החג נסיים את החג עם המשפחה שלי, גם היא כבר חיה בשלום עם הבנזוג. ומשפחה מקבלת, חלקה מלידה, חלקה מבחירה, חלקה נדוניית בנזוג, היא כמעט כל מה שצריך הומו דתי. לפעמים צריך להזכיר את זה למשפחה הגרעינית שלנו, אבל עם קצת מזל ומספיק זמן זה בדרך כלל מסתדר בסוף, כך או אחרת; עם משפחה אורבנית (של חברים), עם משפחה שבה רק הדוד עושה בעיות, או, בינתיים, מה לעשות, גם עם הורים שעדיין בתהליך…

את כולנו, שעדיין שואפים לטוב יותר, עוד אפשר לברך באיחול של אריק איינשטיין לשנה החדשה:

Sukkah_meal_Amsterdam_1922_Bernard_Picart_Wigoder_editor_Jewish Art Civilization_1972_p60-1
ברנרד פיקארט, סעודת חג בסוכה, אמסטרדם 1722

עוד מעט יהיו חגים – אולי נהיה שמחים

אחד חושב על בית, אחד על הגשמה,

הלואי ולכולם תהיה שנה חמה


עוד יהיה, עוד יהיה,

עוד יבוא שלום עלינו

עוד יהיה! עוד יהיה


הנה בא החורף, רוב הזמן גשום

קר בבית ולא רוצים לקום.

אחד חושב על ילד, אחד על אהבה

הלואי ולכולם תהיה שנה טובה

(ויש גם גרסה נאה של החמישיה הקאמרית בטיובית)

חג שמח ושנה חמה וטובה!

* צחי מזומן הוא עורך אתר חברותא. תגובות, הערות והצעות למאמרים יתקבלו בברכה – tzachi@havruta.org.il

למה רק ארבעה מינים?

Arba-minim
שני יהודים, ארבעה מינים

וּלְקַחְתֶּם לָכֶם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן פְּרִי עֵץ הָדָר כַּפֹּת תְּמָרִים, וַעֲנַף עֵץ-עָבֹת, וְעַרְבֵי-נָחַל; וּשְׂמַחְתֶּם לִפְנֵי ה' אֱלֹהֵיכֶם–שִׁבְעַת יָמִים… בַּסֻּכֹּת תֵּשְׁבוּ שִׁבְעַת יָמִים; כָּל-הָאֶזְרָח בְּיִשְׂרָאֵל יֵשְׁבוּ בַּסֻּכֹּת. (ויקרא כ"ג, מ'-מ"ב)

חמש פרשיות המועדים כנגד חמש תרעומות האדם

פרשייה זו היא החמישית בפרשיות המועדים המצויינים בספר ויקרא. אומר בעל "מי השילוח" (הרבי מאיזביצא, מי השילוח, פרשת אמור) שחמש פרשיות אלו הן כנגד חמש הפרשיות הקודמות להן והמציינות את חמשת מיני התרעומת שיכולים להמצא בלב האדם על מידותיו של הקב"ה. מול התרעומת על המיתה וההעדר אשר בליבו של מי שמת לו שארו הקרוב (ויקרא כ"א, א') מעמיד הכתוב את פרשיית הפסח (שם כ"ג, ה') שהוא תחילת ההארה והחיים שהקב"ה נותן לישראל. מול התרעומת אשר בליבו של בעל מום שנמנעת ממנו עבודה היקרה לליבו כל כך (ויקרא כ"א, י"ז) מעמיד הכתוב את פרשיית שבועות ונותן תקווה לאדם כי כמו שבעת מתן תורה נרפאו כל בעלי מומין כך ירפאו ה'. מול התרעומת שיש לכהן אשר נטמא (ויקרא כב', ג') ולכל אדם אשר צועק חמס ועצוב על כך שלא באשמתו נמנעת ממנו הגישה לעבודת ה', מעמיד הכתוב את פרשיית ראש השנה (שם כ"ג, כ"ג) ואת תקיעות השופר המונעות שמועות העלולות לגרום לעצב אצל האדם מלהגיע לאוזנו. הפרשיה הרביעית מתייחסת למומים המצויים בקורבנות (ויקרא כ"ב, כ') ולתרעומת שיש לאדם שנמנע ממנו לעבוד את הש"י על אף שהנחיל הקב"ה טוב ורכוש. מול פרשה זו ניצבת פרשיית יום הכיפורים (שם, כ"ג, כ"ז) בו נמנע האדם מטוב העולם הזה כדי לקיים את רצון ה'.  התרעומת החמישית היא זו שיש לאדם על חוסר הביטחון בעתיד, כפי שבא לידי ביטוי באיסור להותיר מזבח התודה למחרת (ויקרא כ"ב, כ"ט), המכריח את האדם המודה על העבר להיות כל הזמן בתפילה ובמורא מאין ימצא לחמו למחרת. מול תרעומת זו מעמיד הכתוב את פרשיית חג הסוכות (שם, כ"ג, ל"ד) הקרוי "זמן שמחתנו" בה משמש הש"י את האדם בהבטחתו שלא יעזבנו ויגן ויקיף אותו, כפי שהסוכה מקיפה את האדם.

לא רק נטילת לולב  – אסור לשכוח את המינים המוחלשים

4 מינים אבסטרקטאך מלבד הסוכה מחוייב האדם בנטילת ארבע מינים. כולנו מכירים את המדרש בויקרא רבא המצמיד טיפוס בן אדם שונה לכל אחד מהמינים "מה אתרוג זה שיש בו טעם ויש בו ריח, כך ישראל יש בהם בני אדם שיש בהם תורה ויש בהם מעשים טובים" (ויקרא רבא, ל') וגו'. אני לא אוהבת את המדרש הזה היוצר היררכיה בין מינים וא/נשים. די אם נראה את תילי ההלכות הקשורות לאתרוג ולולב לעומת מיעוט ההלכות המתייחסות להדס ובטח לערבה. בהמשכו של אותו מדרש מוצמדים לכל אחד מהמינים אברי גוף שונים: ללולב – עמוד השדרה, לערבה –הפה, להדס – העין ולאתרוג – הלב. הרב אנדרו סאקס (Rabbi Andrew Sacks) מציע פרשנות מודרנית יותר. הלולב – סמל פאלי מובהק – מסמל את הגבר, והאתרוג הוא סימן מובהק לפטמה הנשית. אבל גם הוא מתייחס רק לשני מגדרים, קבועים ודיכוטומיים. כמו בין ארבעת המינים כך גם בקהילה שלנו המורכבת מלפחות שש אותיות – להטבא"ק*, המייצגות נטיות מיניות וזהויות מגדריות שונות יש כאלה ש"נחשבים יותר". שוב ושוב אנו רואים איך מתעלמים מהמינים הצנועים יותר, אלה שמספרם מועט יותר, אלה הקוצניים יותר, אלה שזהותם המינית אינה מתיישבת יפה עם התמונה החלקה ומשובבת העין אותה מנסים המינים האחרים להציג כלפי חוץ. שוב ושוב אנו רואים איך אותם מינים מודרים מצמתי קבלת ההחלטות, מושתקים, מועלמים בצילם של מינים גבוהים יותר או ריחניים יותר, אם בכלל הם זוכים לעמוד בקרבתם.

המדרש בויקרא רבא ממשיך ואומר כי רק "כשהן עשויין אגודה אחת" מתעלה הקב"ה. רק כאשר אותם איברים עובדים יחד הגוף ממשיך לחיות. ללא כל המינים לא מתקיימת המצווה. ללא ה-ק' וה-א' ה"קהילה" אינה קהילה. היא לא קהילה גם ללא ה-ב' וה-ט', ה-ה'  וה-ל'. רק כאשר כל הקולות שבקהילה נשמעים יש לה קיום מוסרי. רק כאשר תהיה היא מאוגדת היא תתעלה. קולם של "הטמאים" חייב להישמע. אסור להרחיק את "בעלי המום", אשר בגלל חוקי החברה הקובעים מה יאה נמנע מהם להשתתף בעבודת החינוך הקהילתית. אסור שצעקתם תורחק מעין הציבור. הסוכה, הבית הזמני, מזכירה לנו כמה ארעי כאן קיומם של כולנו. כמה שברירי הוא קיומה של הקהילה הלהטבא"קית. מצד שני, הסוכות מזמינות את כולם פנימה, לא רק את היהודים, כפי שכותב הנביא זכריה. לא רק ה"נבחרים" מוזמנים, אלא כולם. הסוכות שוברות גבולות ומפייסות בין עמים ובין בני אדם לטבע, כפי שהיטיב לתאר הרב סטיב גרינברג בשיחה קצרה על החג. הן מציעות איחוד בין כל המינים והמגדרים המרכיבים את הקהילה. יהי רצון שבסוכות הזה, נשב יחד, מוגנים, מפוייסים, שמחים ומאוחדים.

* להטבא"ק: לסביות, הומואים, טרנסג'נדרס, ביסקסואלים, אינטרסקס, קווירים.

טיול חוה"מ של חברותא – בקרוב הסיכום

נחל במדבר יהודה
נחל במדבר יהודה

*** בקרוב הסיכום ***

הטיול התקיים ביום ראשון, ג' חול המועד סוכות, י"ח בתשרי תשע"א, 26 בספטמבר.

לאן?

הפעם נצא לטייל באזור צפון מדבר יהודה וים המלח. מדובר במסלול מעגלי יפה, המוגדר למיטיבי לכת וכולל ירידה בסולמות במפלים. המסלול צפוי לארוך כ-3 שעות.
לאחר מכן נקפוץ לבריכה, נתרענן ונעשה על האש (יש במקום סוכה).

להתראות בטיול…

שימו לב, הטיול מאורגן בהתנדבות ע"י חברים בחברותא, הטיול לא יודרך על ידי מדריך מוסמך ולא ישתתף בו חובש, וההשתתפות בטיול היא על אחריות המשתתפים. (הערה לצורכי אין ביטוח…)

כל הפרטים לגבי מקום המפגש, מה צריך להביא ועוד – נשלחו לחברים ברשימת התפוצה שלנו.

עוד לא חבר? זה הזמן.

פרק חמישה-עשר: אז ככה זה מרגיש?

mango
>> לכל הפרקים בבלוג

את המנגו שלי אני סוחב איתי לכל מקום. לשולחן שלצידי בשיעורים, לשולחן השרטוט, לשירותים ואפילו למקלחת. מידי פעם אני בודק שהסוללה טעונה, שהוא אכן פועל. אי אפשר לשים את המנגו 'על שקט', אז אני לוקח סיכונים ולא מכבה אותו בהרצאות – העיקר שהוא יתקשר.

אז למה הוא לא מתקשר?

*

המכונית של אבא זחלה במהירות של 10 קמ"ש בכבישיה החשוכים של קרית הטכניון. אני מביט יותר לכיוון הכביש. הוא מביט בי. כל הזמן. אני חש את עיניו השחורות מדגדגות את צדודיתי. הוא מדבר בשקט, מתמזג עם קולו החרישי-מטרטר של המנוע. הוא שואל עליי, על משפחתי, על חבריי, על חיי. אני עונה, בהתלהבות, ומספר ומספר, ובכל פעם שאני מיסב אליו מבט אני מרגיש איך אני מתמגנט אליו, איך המילים שלי נשאבות לתוכו, איך כל מה שמתרחש כאן עכשיו נאסף לאיש הזה, שאני אפילו עוד לא יודע את שמו.

הוא מרים את ידו ומניח אותה מאחורי משענת הראש של כיסא הנהג. היא קרובה אליי היד, ואני מרגיש את חומה. אני עוצר את המכונית.

למה עצרת? הוא שואל. השחורות הגדולות שלו מתעגלות, כמו תינוק תמיה שנדבק לו המבט לצעצוע חדש.

כדי שאני אוכל גם קצת להתרכז בך.

הוא מחייך. שיניו זוהרות בחשיכת המכונית. שפתיים עבות.

אז מי המנחה שלך בסטודיו? ענבל?

לא, רמי.

אה, רמי. הוא חדש, נכון?

כן, הוא חדש, אבל הוא בסדר גמור.

הוא מחייך. שוב. בכל פעם שהוא מחייך זזים לו כל הפנים, מתנפחות לו קצת הלחיים, נוצצות לו העיניים.

אז תספר לי קצת על הישיבה? הוא מבקש. ואני מספר לו על הרב רבינוביץ', ועל אסי, ועל נתנאל.

אתה חמוד. הוא אומר פתאום באמצע הסיפור שלי. אני מסמיק בחושך. מה עונים על כזה דבר?

תודה, אני אומר. הוא צוחק.

למה אתה צוחק?

כי זה מצחיק איך שאמרת את התודה. הוא מחייך ואוסף את מבוכתי אל פניו.

תמשיך לנסוע, הוא מבקש. ככה נוח לי יותר.

למה? אני שואל.

הוא לא עונה.

בערך בשלוש לפנות בוקר הוא מוביל אותי לרחוב ברמות רמז, מבקש שאעצור בצד.

כאן אני יורד, מוטי.

אני לא רוצה שירד. אני רוצה שיישאר, שימשיך להתסכל לי בעיניים, לתת לי את הביטחון הזה, השייכות הזאת למשהו. לא שאני מצליח לרגע להבין את מה שקורה לי באותם רגעים, ולמה לעזאזל אני מרגיש שאם הוא יירד עכשיו מהאוטו אז הכל יורד יחד איתו: הסיפורים שלי, השעות האחרונות, הלחיים שלו, העיניים שלו, כאילו כל מה שקרה עכשיו שייך ליקום מקביל שמנותק לגמרי מהמציאות שאוטוטו אני נוחת אליה.

ואתה?

מה אני? הוא שואל.

איך קוראים לך?

הוא מחייך. מושך קצת בכתפיו. זה באמת משנה? הוא מסתכל עליי.

כן, זה משנה. לי זה משנה. נחמץ לי קצת בבטן.

אני קצת מעדיף לא להגיד כרגע. הוא אומר.

למה? ואפילו נסדק לי קצת הקול כשאני שואל. מתקשה להסתיר את העלבון. דלת הרכב פתוחה, הוא תיכף יוצא עם כל הסיפורים שלי לרחוב של רמות רמז, ייצא וייקח אותם יחד עם שמי וישאיר אותי כאן לבד.

הוא מושך בכתפיו שוב. אני אתקשר, יש לי את הטלפון שלך, הוא אומר. אתה חמוד.

ויצא.

*

אז למה הוא לא מתקשר?

*

אני לא יכול להתרכז בכלום. לא מצליח להכין שיעורי בית. לא מצליח לאכול ארוחת ערב. לא מצליח לראות טלוויזיה. הפרצוף שלו מופיע לי בכל מקום, חסר שם, רק פרצוף.

לא שולט בכלל על המחשבות שלי: אולי הוא בכלל לא רוצה? אולי סתם היה סקרן לגנוב אליו את סיפור חיי? אולי חשק חולף אנס אותו לשבת לצידי ולהפנט אותי?

מתגעגע לשם שאיני יודע מהו. אני מרגיש את הלשון שלי מוכנה-כמהה-מתורגלת כבר לגלגל את השם, להתרפק על הברותיו לשקוע בין הגאיו. אני ירא מלנחש שם אחר, פוחד לחלל את קדושת צירוף הצלילים הנסתר.

*

יומיים אחרי. שעת סטודיו. אני יושב עם שרי ועם עוד חברה. מנסים יחד לגבש קונספט לפרויקט הפתיחה של הסמסטר, ופתאום הוא שם. מולי. מאחורי החלון של הסטודיו. מביט בי ומחייך. אני נבהל, נסוג, מסמיק. הוא נעלם.

מוטי? מה זה היה שם? שרי שואלת.

מי? אני ממלמל, מבטל, מעביר, והלב שלי צנח מפרפר אל התחתונים.

ושוב, יום אחרי, במרפסת הקומה השנייה של הפקולטה, הוא עומד שם. אני מבחין בו מלמטה, פוחד לעלות – שמא ייעלם משם ברגעים שאהיה בחדר המדרגות. אני מנופף לו בחצי יד. הוא מנופף חזרה ומחייך עם העגולות-שחורות שלו.

*

אז למה הוא לא מתקשר?

>> לכל הפרקים בבלוג

הבלוג "ציפור קטנה בלב" מתפרסם אחת לשבועיים. לרגל המתח והחג יתפרסם הפרק הבא כבר בשבוע הבא, בהושענא רבא.

"בריש גלי" – עלון חברותא יוצא לאור

Beresh_galey"…אני הומו, ואני דתי. ועזוב, אל תשאל אם זה מסתדר, כי זה כבר הפסיק להטריד אותי. אותי לא פגשת במצעד הגאווה, וגם מן הסתם לא תפגוש. אני שייך למצעדים השקטים שסוללים דרך וירטואלית בלילות לחדר "גיי דתיים" בצ´טים באינטרנט, שמִקוֶוה בשבילם היה 'זיכוך' אחר ושפנימייה עם בנים הייתה לכתחילה. על דמעות-יום-כיפור אני לא מתחיל אפילו לדבר.

חנוך, אצלנו יש הומואים, והם רבים מכפי שתוכל לחשוב. והם אינטיליגנטים ועדינים מכדי להתבטא כמוך, רובם אפילו לא אמיצים דיים" (דן, שם בדוי)

מכתב זה פורסם ב'מעריב' באנונימיות לפני כמעט עשר שנים, כתגובה לכתבתו של חנוך דאום על הומוסקסואליות – שכמובן "אינה קיימת במגזר הדתי" (הגרסה המלאה כאן, באתר 'חברותא'). עם שורות המכתב הזה נפתח מפגש 'חברותא' הראשון שהתקיים לפני כמעט שלוש שנים. היו אלו שלוש שנים שבמהלכם למדנו לזקוף ראש, לוותר על מצעדים שקטים וירטואליים, להימלט מהיותנו אבק שתחת לשטיח ולשאת בשורה גלויה ואמיצה בדבר היותנו כאן.

יותר מזה, בשלוש השנים הללו למדנו למצוא אחד את השני: תחילה כְּזַרים מוחלטים שלוחצים יד במפגש 'חברותא', אחר כך להתחבר לאגודות-אגודות שמזמינות זו את זו לארוחות שבת, ועכשיו גם להתכנס לקהילה שיוצאת בכיפותיה ובציציותיה לצעוד בירושלים.

כעת, גם כותב אותו מכתב יכול להזדהות בשמו, והנה הוא חתום כאן בתחתית דברים אלו, בשמו המלא.

'חברותא' גאה להיות שותפה במהלך הזה שאיגד את כולנו יחד מבודדים אנונימיים לקהילה דתית גאה. אנו מבשרים לבני הנוער הצעירים בישיבות התיכוניות וגם לאולפניסטיות – שלהיות הומו או לסבית אין משמעו ויתור על קהילה דתית, על בית כנסת, על ארוחות שבת. אנו יוצאים בפני משפחותינו וחברינו ומראים להם שיש גם חיים של קודש מחוץ לארון, שגם לנו יש חלק בתורה. עצם היותנו חובשי כיפה ונושאי דגל מניע את הממסד הרבני להתחבט בשאלות – והם מתחבטים, מניע את החברה הדתית כולה לעשות את חשבון הנפש שלה – והיא עושה, ומניעה אותנו לבסס את קהילתנו עם הצרכים הייחודיים לה.

ביום הכיפורים הזה אנו חשים זכות להפיץ בשורה של קודש מהמרכז הגאה בתל אביב, שם נתפלל יחד ונמשיך את המסורת שהתחלנו לפני כשנה, ונתפלל לפתיחת שערי שמיים.

בברכת הדרך לעלון הראשון של 'חברותא', בברכת "ריש גלי" אמיתית, בברכת התורה.

בני אלבז ונתי אפשטיין ('דן') – מייסדי 'חברותא'

—–

לא קיבלתם בבית הכנסת? הנה גרסת ה-PDF: לחצו כאן לפתיחתו

מיוחד ליום הכיפורים: המניין הגאה – על כרת ותיקון עולם

kotel_separationאני מבקשת לשתף אתכם, בכמה דברים שכתבתי סביב יום הכיפורים בשנה שעברה. לפני ואחרי הקמתו של "המניין הגאה":

"ביום הכיפורים הזה אני אהיה במרכז הגאה ורוב המשפחות והיחידים מסביבי יהיו דומים לי. להט"בים יבקשו ביחד לקרוא בשם ה'. לממש את יהדותם ומסורתם. להט"בים, במיוחד אלה שנראותם גבוהה ונוכחתם בולטת, רגילים לבקש להיות חלק מהאנושות. בעלי תפיסת עולם אוניברסלית. ללא קושי הם יתנסו בזוגיות מתבוללת בגלוי אבל בביקור בבית כנסת כמעט רק בהסתר. ביום הכיפורים הזה הופכים את הכללים. לא לגמרי הפוך, עדיין יכולים להגיע מתבוללים וגויים וכל מי שמעוניין, לגמרי בגלוי, אבל גם "צד בית הכנסת" שלנו יצא מהארון… יהיו שם עזרת נשים ועזרת גברים ומקום ללא מחיצה לכל היתר או למי שסתם מתנגד/ת לעזרות. ויהיה שם נוסח תפילה מלא ומסורתי עם הבהרות של מיקום הקריאה גם למי שלא הכי בקיא. יהיו כל הברכות הארוכות הרגילות אבל גם יזכור לרצח בבר-נוער וגם לקדושי השואה הלהט"בים. זה יהיה נוסח עם "נתנה תוקף" "מראה כהן" ופרים על מזבחות וגם עם מילים כמו טרנסג'נדרים (ולהבדיל: איידס) ומגדר. וכמובן, כמו בכל בית כנסת, מרכז היום יהיה השעיר לעזאזל… תמיד הרגשתי בבית הכנסת שזה אני. השנה זה באמת יהיה רק טקסט ורק שעיר…"

ואחרי החג כתבתי: "התפילה ענתה על כל הציפיות ועוד. מבחינתי, בניינה של ירושלים היה הקרוב ביותר לשלמות שזכיתי לה מעודי. פתאום מגשימים לי חלום שאפילו לא חלמתי, שהוא יותר מחלומותיי הטובים ביותר – להיות ביום כיפור לגמרי לגמרי במקום שאני יכולה לקרוא לו "שלי". בקהילה שאני יכולה באמת לקרוא לה "שלי". לא קריאה נוסטלגית, לא של חלקים קרועים מנפשי. אלא קריאה פשוטה ויומיומית ולא מתחכמת ומלאה.

אשרינו שזכינו. אשריכם שזיכיתם. חסד אלהים שעליו צריך לברך בשם ובמלכות "ברוך… שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה." ולזכור שזה לא קרה ולא יכול היה לקרות בשום זמן אחר. ברוך הוא וברוך שמו.

מחיצה במניין להט"בי?!

אלא שההתנסות הולידה גם מחשבות שלא יכולתי לדמיין קודם. כשהשפה ההלכתית פוגשת בשפה הקווירית ובאורח החיים הלהט"בי נוצר שיח שהוא לעיתים בלתי אפשרי, מצחיק, אירוני, גרוטסקי, או פשוט חסר מובן.

בקדמת בית הכנסת היתה מחיצה לטובת ההלכה ומאחורה ישבו אנשים באופן חופשי. אלא שבשפה ההלכתית מייצגת המחיצה קדושה וצניעות מינית באמצעות ההפרדה בין המינים. גם הצבת המחיצה בבית הכנסת שלנו ביטאה מחוייבות וכפיפות להלכה. אלא שכשמשני עברי המחיצה יושבים לחוד גברים הומואים ונשים לסביות מצביעה ההפרדה על הגרוטסקה שבתפיסה ההלכתית עבורנו כלהט"בים. במילים אחרות באותה פעולה בה ביטאנו את מחויבותנו להלכה גם הפכנו את ההלכה לבדיחה…

באותה מידה הופך השיח ההלכתי המפריד בין גברים לנשים לחסר מובן ופשר בעולם שבו אין הסכמה חברתית ברורה על מיהו גבר ומיהי אשה. כשמישהו הנראה כגבר בא להתיישב בעזרת הנשים אין לי שום כלי לפרש את זה…"

סדר העבודה – על הרלבנטיות של תפילות מעידן אחר

מתוך המחשבות הראשוניות ההן אני מבקשת להמשיך ולעסוק עוד מעט בפרדוקסים העמוקים שמזמנת לנו התפילה כבני אדם בכלל וכלהט"בים בפרט.

בתפילות אנחנו נשיר לא-להים ברהב ובלי בושה: "אנו עמך… אנו בניך… אנו קהלך… אנו נחלתך(!)…אנו סגולתך… ואתה מאמירנו [מלשון אמיר=צמרת – אנחנו האליטה!]"

אנחנו נצעק בקול, בתחילת תפילת המוסף, "ותשובה (שלנו!) ותפילה(שלנו!) וצדקה (שלנו!) מעבירין את רוע הגזירה!" משל אנו שולטים בסדרי בראשית ובגזירות הא-ל.

אולם מיד אחר כך נודה "אדם יסודו מעפר, וסופו לעפר, בנפשו יביא לחמו. משול כחרס הנשבר, כחציר יבש וכציץ נובל, כצל עובר וכענן כלה וכרוח נושבת וכאבק פורח וכחלום יעוף:"

מי שבכוחו וגבורתו משנה סדרי עולם לא נזקק לתפילה. מי ששפל עד דכא ואינו יכול לשנות דבר בעולם לא תשנה לו התפילה. התפילה מיועדת רק למי שחי בפרדוקס של הנעלה כמו גם הבלתי אפשרי במפגש בין אדם וא-להים. היא דוברת את שפת הפרדוקס המגלומני. הפרדוקס הוא נקודת המוצא של התפילה ושל המתפלל.

בנוסח התפילה, בעיקר במוסף, התפילה שזה עיקר עניינה, נקדיש שעה ארוכה לתחנונים כי עבודת בית המקדש תחזור לסידרה וכהנים לעבודתם. העולם בו ישנם כהנים, לוויים וישראל הוא עולם מעמדי והיררכי מאין כמוהו. אנחנו, שמכירים מקרוב את מחירה של היררכיה, מתנגדים לה כמעט אינסטינקטיבית. אני מעריכה שמעטים בקהילתנו אכן מפללים לעולם היררכי כזה.

העבודה שאליה נתגעגע ואותה נתאר בפרוטרוט ב"סדר העבודה" המהווה את גולת הכותת של תפילת מוסף, כוללת הרבה מאוד חיות המועלות קרבן. העבודה הייחודית ליום הכיפורים מתנהלת בעיקרה מחוץ למקדש וכך נתאר זאת: "והוליכו [את השעיר המוקדש לעזאזל] אל ארץ גזרה למדבר שמם. וכשהגיע לצוק חולק לשון של זהורית שבקרניו, חציו קושר בסלע וחציו בין קרניו, ודחפו בשתי ידיו לאחוריו. והוא היה מתגלגל ויורד, ולא היה מגיע לחצי ההר עד שנעשה אברים אברים. ואומר כך ימחו עוונות עמך בית ישראל." אני לא יודעת מה איתכם, אני צמחונית…

וכך נמשיך ונתפלל בשוביניזם לאומי ודתי: "עלינו לשבח לאדון הכל… שלא עשנו כגויי הארצות ולא שמנו כמשפחות האדמה, שלא שם חלקנו כהם וגורלנו ככל המונם."

ומי שישרוד את כל זה יגלה אחה"צ, בקריאת התורה שבמנחה, את ההוראה הנושאת בשוברה את מורא העונש: "ואת זכר לא תשכב משכבי אשה תועבה היא… ולא תעשו מכל התועבות האלה… ולא תקיא הארץ אתכם בטמאכם אותה… כי כל אשר יעשה מכל התועבות האלה ונכרתו הנפשות העושות מקרב עמם." וזה רק מבחר אקראי…

מה אנחנו עושים בבית הכנסת? למה בנוסח המסורתי?

"כרת" – על שייכות ותיקון עולם קהילתי

לפחות בעבורי, טמונה התשובה באיום הגדול "ונכרתו הנפשות העושות מקרב עמם." אני, שהודרתי וניכרתי מאונס ומרצון המשמשים בערבוביה, מביתי ומילדותי איני מוכנה להכרת מעמי ומא-להי. בין היתר, זו דרכי להילחם על ביתי וילדותי. לעולם מייצרת השייכות לקהילה מסויימת היררכיה וגבולות והדרה ורוע. בהכרח. השייכות מיוצרת על ידי גבולות. וגבולות הינם חסרי משמעות אם אין מישהו מחוצה להם. זו דרכו העצובה הרעה והקשה של עולם. השייכות היא גם הכלי היחיד שאני מכירה המייצרת זהות. כמו שהבהירה זלדה בשירה המפורסם, "לכל איש יש שם", רק השייכות נותנת שם ורק מי ששייך זקוק לשם (או בכלל לשפה).

אין "אני" או משמעות ל"אני" שאינו חלק מ"אנחנו". איני מעלימה את עוולות ביתי, ילדותי, עמי, דתי וא-להי. רק שאיני מוכנה לוותר עליהם בשל כך. לכן אני מתפללת בתפילתם. לכן אני צועקת את עוולותיה של תפילתם. אני מתפללת לשייכות, לקהילה, לזהות שאין בהם עוול. אני לא מאמינה באפשרות קיומם של הללו. כמו שכתבתי קודם הפרדוקס הוא נקודת המוצא של התפילה ושל המתפלל.

ואני יודעת, כי גם התיקון, טמון בתפילה ולא פחות מכך בקהילה ובשייכות. אין חסד ותיקון ללא קהילה ושייכות. התיקון טמון באנשים המבטיחים לעצמם מדי שנה כי שוב לא יבגדו, לא יגזלו, לא ירשיעו ולא יכזבו. מאנשים המצטערים מעומק לב על הונאת רע ולשון הרע, על משא ומתן שלא באמונה, על עיניהם הרמות והצרות, על שנאת החינם שבליבם. אני חלק מהמסורת הזו. מהמסורת שמכירה ברע של עצמה ואנשיה. אני חלק מהתפילה, שגם אותה נאמר ביום הכיפורים ל"תיקון עולם במלכות שדי". איני מכירה יחיד שיכול לעשות זאת או אפילו להתפלל לכך ברצינות. אני חלק מהבקשה והתחינה לעולם של מחסה, חמלה שמחה וקדושה. כמו שנשיר, באחד השירים האהובים עלי ביותר בתפילה: "חמול על מעשיך, ותשמח במעשיך, ויאמרו לך חוסיך, בצדקך עמוסיך: תוקדש אדון על כל מעשיך כי מקדישיך כקדושתך קידשת." איני יודעת כיצד ניתן לדמיין עולם של שמחה או חמלה או קדושה או משמעות, ללא זהות קהילה ושייכות.

הפרדוקס הוא גם נקודת הסיום של התפילה ושל המתפלל. בסיומו של היום הקדוש, אחרי שעות ארוכות בהן נפתל המאמין, המתפלל, כל מאמין וכל מתפלל, עם הפרדוקס שבעצם התפילה כמו גם בתכניה. אין לו עוד אלא להיאחז בלזעוק שבע פעמים, את הטאוטולוגיה המכילה בתוכה את כל הפאראדוקסים וכל הפתרונות. היא האתגר והיא היעד היא הקרע והיא השלמתו – הטאוטולוגיה שהיא כל עולמו של המאמין: ה' הוא הא-להים.

נוסח אחר של המאמר פורסם ב"בריש גלי", עלון חברותא לבתי כנסת.

תפילות יום הכיפורים במניין הגאה

pride_minyanברוב עם וקהילה התקיימו בשנה שעברה תפילות יום הכיפורים שארגן המניין הגאה במרכז העירוני לקהילה הגאה בתל אביב, וגם השנה יארגן המניין הגאה תפילות ביום הקדוש.

אנו בחברותא רואים במניין הגאה זכות והזדמנות לתת לקהילה הגאה הרחבה הזדמנות להתפלל בתוך הקהילה ביום הכיפורים: בשנה שעברה הגיע לתפילות יום הכיפורים במרכז הגאה קהל שכבר שנים רבות (!) לא פקד בית כנסת, בגלל התחושה שאין הוא רצוי בבית התפילה כהומו, לסבית או טרנס.

חברותא, בהיותה ארגון שמחויב להלכה האורתודוקסית, מודעת לחילוקי הדעות ההלכתיים ביחס לאופי התפילה במניין הגאה (לתשומת ליבכם, מדובר בתפילה שוויונית שגם נשים נוטלות חלק בהובלתה).
אנו גם מודעים לכך שרבים מחברינו לא יגיעו להתפלל במניין הגאה, בעוד רבים אחרים מחברינו רואים במניין הזה בית כנסת קהילתי.

לפיכך, בוחרת חברותא להושיט יד ולהשתתף בארגון המניין. זו ההזדמנות שלנו כהומואים דתיים לתת משהו בחזרה לקהילה הגאה בישראל, ולהציע לקהילה מקום שהוא בית להתפלל בו ביום הכיפורים.

מי שמעוניין להתחזן, להתפייט לקרוא בתורה או סתם לעזור, מוזמן לפנות לגבאים במייל: pride.minyan@gmail.com

יהיו נא אמרינו לרצון לפני אדון כל.
שנה טובה!

*

יום הכיפורים חל השנה בשבת (י' בתשרי, 18 בספטמבר) ואת התפילות תפתח תפילת "כל נדרי" בערב יום הכיפורים – יום שישי, ט' בתשרי, 17 בספטמבר.
כניסת השבת והחג בת"א: 17:23
כל נדרי: 17:45

תפילת שחרית: 08:30
הזכרת נשמות: 11:00 (משוער)
תפילת מנחה: 15:30
תפילת נעילה: 16:30

סוף הצום: 18:19

התפילות יתקיימו במרכז העירוני לקהילה הגאה בתל אביב שבגן מאיר.

זה שיר פרידה. בואו, רק אמרו שלום

בני אלבז
בני אלבז

ראש השנה הוא סוף של שנה ותחילתה של אחרת. ראש השנה הזה הוא גם סוף דרכי בחברותא ותחילתה של דרך חדשה בשבילי. אחרי שלוש שנים מופלאות של חברותא, אני פורש ומשאיר את הבמה לאנשים מצוינים.

הפעילות הקהילתית הזו נתנה לי המון. הכרתי מאות אנשים טובים, עם ברק בעיניים, שחולמים לשנות את החברה הדתית לאומית ואת החברה הישראלית כולה.

כמו חברותא, גם אני עברתי בקבוצה דרך ארוכה. כשהתחלתי עם חברותא, חשבתי שיגיעו אולי עשרה הומואים דתיים. חשבתי שמצבם של ההומואים הדתיים זועק לשמים וצריך לעשות בו שינוי.

בדרך גיליתי אנשים, חלקם חברים משכבר וחלקם הפכו לחברים, שמאמינים בדרך ובחזון שלנו ומוכנים לעזור, להרים כתף ולהזיע.

אחרי שפגשתי הרבה הומואים דתיים, וגם המון לסביות מתנחלות, טרנסים חרדים, פמות, בוצ'ים, קרוס דרסרים, אינטר ופאן סקסואלים דתיים, אנשים חכמים עצובים ומצחיקים – הבנתי שאני באמת לא מבין כלום, ומכל אחד יש מה ללמוד.

…שהביאוני עד הלום

תודה מיוחדת אני חייב לאנשים שבלעדיהם כל זה לא היה קורה: לנתי, שעיצב את חברותא במידה רבה בדמותו, ולעמית, האיש והאגדה, שהביא איתו חזון, מרץ ואינסוף השקעה כדי שחברותא תצליח. גם בפעילויות  וגם, במיוחד, באתר האינטרנט. על פי החזון שלו הוקם אתר האינטרנט של חברותא, לו אלפים רבים של קוראים מידי חודש.

היו לנו ויכוחים מרים, כמו האם לקיים פעילות על טיפולי המרה שבה יהיה גם פסיכולוג דתי שמצדד בטיפולי המרה. חלקנו טענו שצריך לתת במה לכולם, וגם זו אופציה רלבנטית להומו דתי, וחלקנו טענו שמי שכבר היה בעצת נפש ומגיע לחברותא, לא צריך לעבור את כל התהליך הנורא הזה שוב- ועוד אצלנו. כמו שאתם זוכרים, בסוף הגיע פסיכולוג דתי שמבצע טיפולי המרה וגם אחד שמתנגד לכך, והיה ערב מרתק.

אני חושב שמכל הוויכוחים והפעילויות נבננו, וחברותא הפכה לקהילה ולבית שמח להומואים דתיים. גילינו שלא תמיד אנחנו מסכימים על הכול (כמו הויכוח האין סופי על המניין הגאה) אבל עדיין אנחנו בית שיכול להכיל דעות שונות ודתיים שונים.

תודה לכולכם, אני ממשיך הלאה.

התשובה כקבלה עצמית

ופטור בלא כלום אי אפשר, הלוא זה בכל זאת דבר תורה, אז אנא הרשו לי לצטט מדבר התורה שכתבתי לקראת שבת שובה של שנה שעברה. קראתי את הדברים שוב, וגם היום, שנה אחרי, הם רלבנטיים בעיניי כתמיד.

במהלך ראש השנה בשנה שעברה עילעלתי תוך כדי התפילה בספרו של הרב שג"ר ז"ל "שובי נפשי", העוסק בענייני תשובה. אני רוצה לשתף אתכם בפן אחד של התשובה שנראה לי רלוונטי במיוחד לנו כהומואים דתיים – "התשובה כקבלה עצמית". זהו דיון של הרב שג"ר במשנת התשובה של ר' צדוק.

כותב ר' צדוק: "עיקר התשובה הוא עד שיאיר ה' עיניו שיהיו זדונות כזכיות, רוצה לומר: שיכיר ויבין שכל מה שחטא היה גם כן ברצון השם יתברך" (צדקת הצדיק אות מ').

ובמקום אחר הוא כותב: "תשובה, היינו שמשיב אותו דבר אל השם יתברך. רוצה לומר שמכיר שהכל פועל הש”י, וכוחו אפילו המחשבה טרם נוצרה בלבו של אדם… נמצא הש”י נתן לו כח גם בהעבירה ועל ידי זה אחר התשובה הגמורה הוא זוכה שזדונות נעשין זכיות כי גם זה היה רצון הש”י כך".

הרב שג"ר מסביר את ר' צדוק כך: התשובה הגבוהה איננה הכרה באחריות לחטא וחזרה ממנו, אלא דווקא התנערות ממנו תוך הבנה שגם החטא מגיע מרצון הקב"ה. כלומר, לפי ר' צדוק תשובה היא קבלת עצמך גם כחוטא. ובניסוחו של הרב שג"ר: "הדרך שבה מתגבר החוטא על הקונפליקט  שבינו לבין חייו ועל חוסר שביעות הרצון שלו מעצמו הינה דווקא בקבלת עצמו כפי שהוא. לפי ר' צדוק תשובה היא תשובה אל עצמך כפגום וחוטא, ומבחנה הוא בכנות שלה".

אצל הרמב"ם התשובה היא ביטוי לחירות המוחלטת של האדם – שאין הדבר תלוי אלא בי. ר' צדוק מבין את המושג תשובה בדיוק להפך: ההבנה ששום דבר לא תלוי בי, אלא הכול תלוי בקב"ה. נקודת המבט היא שהקב"ה ממלא כל עלמין ולית אתר פנוי מיניה (=אין מקום פנוי ממנו) והכול ברצון הקב"ה – ומפרספקטיבה זו, כשם שקילוסו של הקב"ה עולה מגן עדן, כך הוא עולה מן הגיהינום.

לפיכך שאלתו של השב בתשובה לא תהיה כדברי הרמב"ם: האם אני יכול לשנות אורחות חיי? אלא: האם אני יכול לקבל את עצמי? המסקנה הזו של ר' צדוק היא בעיניי מדהימה וקשה: האם אני יכול לקבל את עצמי?

צריך לומר שקבלת עצמך כחוטא מתוך הבנה שהכול מהקב"ה, לא מתירה את האסור ולא פוטרת מעונש. וכך כותב ר' צדוק: "ועל דרך זה עשתה אסתר במה שאמרה כאשר אבדתי אבדתי. היינו, גם על אבידת הנפש חס ושלום על ידי מה שעשתה עבירה ברצון להצלת כלל ישראל. וכן מה שאמר שמשון תמות נפשי עם פלישתים… היינו בעולם הבא" (תקנת השבין ה', ב').

כלומר, גם אסתר ושמשון עשו מעשה אסור מתוך ההבנה שלהם שזה מה שנכון לעשות, אף על פי שזה חטא. ר' צדוק מפרש את מה שאמרה אסתר "כאשר אבדתי אבדתי" כשני אובדנים: מיתה בעולם הזה ואובדן העולם הבא בשל החטא, ובכל זאת עשתה מה שעשתה אף שהוא אסור, כי הבינה שגם זה מהשם יתברך.

על תשובה כחזרה לאותנטיות הפנימית וכקבלה של העצמי יש עוד הרבה מה לכתוב. כדרכם של בלוגים ברשת קיצרתי במקום שצריך להאריך. את השיעור המלא אפשר למצוא בספרו של הרב שג"ר ז"ל "שובי נפשי" בפרק "תשובה כקבלה עצמית" (עמ' 126 והלאה).

שנזכה לשוב בתשובה שלמה ושנזכה לקבל את עצמנו כמו שאנחנו,

כתיבה וחתימה טובה,

בני